תערוכת יחיד - מרחב - זמן

אסף רודריגז - מרחב - זמן

אוצר: אריה ברקוביץ

בתערוכה זמן מרחב אסף רודריגז, ציור ריאליסטי, מבט מתמשך אל הגוף הנחשף מחיי היום-יום של הקיבוץ מגידו. אל הגוף הישראלי המקומי: שדות מעובדים, חלקות חקלאיות, כלי מכונות חקלאיות, עצים בסמוך לדרך וקו אופק פתוח. הגוף שהוא רואה מן הסטודיו לצד דמויות נוסטלגיות נטענים בציון משמעות אישית וקולקטיבית כאחת.

כריאליסט, רודריגז מחויב להתבוננות ישירה: לאידיאל של דיוק, של מבט נכון ושל יחס נאמן בין צבע למרחב. אך הריאליזם שלו אינו רק תיעוד: הוא מבקש לחשוף את המרכיב הרגשי הטמון במראה המוכר. השדות החרושים, שורות האקליפטוסים והעצים הבודדים מתפקדים לא רק כמרכיבים קומפוזיציוניים, אלא כסמלים של זמן, של חקלאות עברית ושל אתוס קיבוצי שהשתנה עם השנים. הציור הריאליסטי מאפשר לו לעכב את המבט: להתבונן בגוונים של אור ישראלי חד, במעברים הדקים בין ירוק לחום ובין עונה לעונה. פעולת הציור מקבילה במידה רבה לפעולת החריש בניית שכבות צבע בעבודת אדמה, עבודה איטית ומתמשכת המבקשת להתעמק במקום להאיץ.

שם התערוכה, זמן מרחב, מגדיר משפט פתוח. התוכן הציורי של רודריגז הוא לעיתים בית, לעיתים מרחבים זיכרון של טקסים קיבוציים, של ילדות ואובדן, של מבנים שצברו זמן. כל אלו הופכים לגוף חזותי מתמשך. בתוך מציאות ישראלית משתנה, הגוף הכפרי מקבל ממד כמעט ארכאי: מעין עדות למרחב שהיה ואולי הולך ונעלם. כך הופך המבט הריאליסטי של רודריגז למעשה של שימור: לא רק של מראה חיצוני, אלא של תחושה. הנוף, האנשים והאובייקטים אינם רק חוץ הנשקף מן החלון, אלא מהווים מרחב פנימי, תודעתי. הם לפעמים מקום, זמן או שדה מכנה ולעיתים מצב נפשי.

Assaf Rodriguez – Space – Time

Curator: Arie Berkowitz

In the exhibition “Space Time,” Assaf Rodriguez presents realist painting as a sustained gaze toward the body revealed from the everyday life of Kibbutz Megiddo. This is the local Israeli landscape: cultivated fields, agricultural plots, farming machinery, trees along the roadside, and an open horizon line. The view from the studio, alongside nostalgic figures, becomes charged with both personal and collective meaning.

As a realist, Rodriguez is committed to direct observation: to the ideal of precision, of a truthful gaze, and of a faithful relationship between color and space. Yet his realism is not merely documentary—it seeks to reveal the emotional layer embedded within the familiar view. The plowed fields, rows of eucalyptus trees, and solitary trees function not only as compositional elements, but as symbols of time, of Hebrew agriculture, and of a kibbutz ethos that has changed over the years. Realist painting allows him to slow down the gaze: to observe the tones of sharp Israeli light, the subtle transitions between green and brown, and between one season and another. The act of painting parallels, to a large extent, the act of plowing—building layers of paint like working the soil, a slow and continuous process that seeks depth rather than speed.

The exhibition’s title, “Space Time,” defines an open statement. Rodriguez’s pictorial content is at times a home, at times landscapes of memory—of kibbutz rituals, childhood, and loss, of structures that have accumulated time. All these become a continuous visual body. Within a changing Israeli reality, the rural landscape acquires an almost archaic dimension: a kind of testimony to a space that once existed and may be disappearing. In this way, Rodriguez’s realist gaze becomes an act of preservation—not only of external appearance, but of feeling. The landscape, the people, and the objects are not merely an exterior seen through the window, but form an inner, conscious space. They are sometimes a place, a time, or a shared field—and at other times, a state of mind.